<h1>שבלי הלקט דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף סט.</h2>
תשובת הר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו שהשיב לר' משה ב"ר בנימין ז"ל, כתבת, נדר על תנאי ונתקיים התנאי, אם צריך היתר. תשובה. תדע, כי רבינו יעקב ז"ל פירש, נדוי על תנאי צריך הפרה, דוקא התנה בדבר שאין בידו לקיים כגון תנאי דיהודה שהתנה על אריא וגנבי, שהם בידי שמים, כדאיתא פרק אלו נערות [כתובות ל' ע"א], דדבר שאין בידו לקיים לאו כלום הוא, דהוי כנודר בלא תנאי, אבל התנה בדבר שבידו לקיים וקיים, אין צריך היתר. וכן מעשים בכל יום שהציבור מחרימין ומנדין על תנאי ואין חוזרין ומתירין, מאחר שנתקיים, וגם הנדוי וחרם שנותן עד זמן ידוע כיון שעבר הזמן הותר מאליו. ומורי הר"ר אליעזר מווירונה היה מראה פנים לדבר מההיא דפרק מציאת האשה [כתובות ס"ט ע"א], ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה ענן ענן, ולא אשכחן דחזר והתיר לאחר שאמר. ודבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו דיליף בפ"ק דביצה [י' ע"א], משובו לכם לאהליכם, אין ענינו לכאן, דהתם לא נתנה תורה זמן, כשאמר לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, אלא בא לומר לך, כשיגיעו ג' ימים יהיו אסורין בתשמיש, שאז יהיה מתן תורה, והיינו סבורין שמשם ואילך יהיו אסורין לעולם אם לא חזר והתיר, וכן הצאן והבקר אל ירעו, סלקא דעתך אמינא כיון דהוקדש ההר לתורה הוקדש לעולם. וה"מ, בנודר בדבר לעשות סייג לעצמו, או בכל דבר דאית ביה דררא דמצוה דבעידנא דנדר שפיר קא נדר, דדמי לנדבות כשרים, אבל בנדרי דרשות משמע בראש פרק קונם [נדרים ס' ע"א], דאף לאחר השלמת הנדר צריך שאלה לחכם, משום דר' נתן, להודיע שאסור לקיים הנדר כמקריב בבמה בשעת איסור הבמות, כדאיתא התם. מיהו איכא למאן דאמר התם, דמה דצריך שאלה לכשתחשך בקונם יין שאני טועם היום, משום גזירה.
<h2>דף ע.</h2>
והרב ר' אביגדור ז"ל השיב למורי הר"ר יהודה, הנשבע בנקיטת חפץ שלא תעמוד אשתו עמו שנה מהו בתשמיש המטה, מי אמרינן הרי כלל הדברים האסורים עם דברים המותרים, ועוד אם נשבע שלא ליהנות את אשתו, מי אמרינן הרי חייב לזונה ולא חיילא שבועה, או יש כאן דין כולל. תשובה, ודאי למאן דאית ליה איסור כולל, חייל נמי אתשמיש, אי לאו דמשעבד לה, אבל כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה לאפקועי שעבודא, ונהי דכולל נמי מהני למיחל שבועה אדברים האסורים עם דברים המותרים, לא מהני למיחל שבועה על דבר שאינו שלו להפקיע שעבוד שעליו שהוא משועבד לאחרים אלא בקונמות, וכגון, דאמר הנאת תשמישך עלי דאסר חפצא עליו, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו כדאמרינן בנדרים פרק ב' [ט"ו ע"ב], ובכתובות פרק המדיר [ע"א ע"ב], אבל בשבועה דאסר נפשיה מן חפצא לא, דהוי כאומר הנאת תשמישי עליך, הא למה זה דומה, לאדם שנשבע שלא יפרע חובו לחברו דלאו כלום הוא, דאע"ג דקונמות כקדושת הגוף דמו, ומפקיעין מיד שעבוד, שבועה אינה מפקעת, ואפילו בנקיטת חפץ, כיון דלא רמי איסורא אלא אגברא לא מהני בה, וכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא קדשי מעשה ידיה דהשתא ובעודה תחתיו, כדאיתא פרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב], ה"נ אלמוה רבנן לשעבודא דידה דלא מצי לאפקועה מידי שמשעבד לה אפילו בקונמות כ"ש בשבועה, דטעמא דמלתא משום איבה והוא שייך בתרוויהו אף במה שהוא משועבד לה. והנשבע שלא לההנות את אשתו נמי לא חיילא שבועה אמזוני מהאי טעמא אפילו על ידי כולל, דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, דלגבי איסורין דוקא גלי לן קרא ומהני בהו כולל, כדאמרינן בזבחים [ע' ע"ב] רק חטאת העוף ובחולין פרק ב' [ל"ז ע"א], אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב מדכתיב [ויקרא ז'] וחלב נבילה כו' ואכל לא תאכלהו, ולמאן דאית ליה כולל לא שני ליה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו, אי נמי, מידי דהוי אאיסור מוסיף, ואפילו מחתיכה לחתיכה נמי אמרינן דחייל, כדאמרינן פרק שבועות בטוי [שבועות כ"ד ע"ב], אבל לאסור ממון חברו על חברו, או להפקיע שעבודו הא לא אשכחן דליהני כולל. תדע, שהרי נדרים חיילי על דבר מצוה כדבר הרשות, ואילו להפקיע שעבוד שעליו לא חיילי, כדתנן בפרק ואלו מותרין [נדרים י"ד ע"ב], האומר לאשתו קונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל, ופריך בגמ', והא משועבד לה, והכי נמי פריך בריש פרק המדיר [כתובות ע' ע"א], ואע"ג דקיי"ל כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה כדפסקינן הלכה פרק דייני גזרות [שם ק"ז ע"ב], אלמא מזוני לאו דאורייתא נינהו, אלא תקנתא דרבנן, וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, כדאיתא בפרק הכותב [שם פ"ג ע"א] ובפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ט ע"ב], ושארה דכתיב בקרא לא הוי מזונות, אלא כדדרש לה ר' אליעזר בן יעקב פרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ח ע"א] לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה, וכיון דלא משעבד לה מדאורייתא הוי לן למימר דתחול שבועה אמזוני, מידי דהוה אחצי שיעור לר' שמעון דאמר מותר מן התורה, חיילא שבועה עלה, כדאיתא פרק שבועת בטוי [שבועות כ"ג ע"ב] ובפרק יום הכפורים [יומא ע"ד ע"א], הא ליתא, דבכל מילי דממונא הפקר בי"ד הפקר, וחכמים הפקירו ממון הבעל אצלה, והקנוהו לה להיות משועבד למזונותיה, וכשעבודא דאורייתא דמי, כדילפינן מקרא פרק השולח [גיטין ל"ו ע"ב] לגבי פרוזבול.
<h2>דף צח.</h2>
מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, וששאלתם, תנו רבנן [יבמות ס"ד ע"א] נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל מפריה ורביה אלא יוציא ויתן כתובה. האי יוציא דקאמר יוציא לכתחילה ואח"כ יתן כתובה וגרע מדין הלואה, או דילמא, מציא איתתיה למימר ליה, לא שקילנא גיטא מינך עד דמשלמת לי כתובתי, דאנא אשקול גיטא וכתובה בחד שעתא, ואי לית לך יתיבנא בביתך ואכילנא ושתינא ומכסינא. ואם תמצא לומר בכי האי מילתא מציא אמרה ליה, היכא דהוא לא בעי לגרושה ואנן הוא דכפינן ליה כיון לית ליה בהדיה כדי כתובה לא מפסדינן ליה ולא אכפינן ליה לגרשה. ואי איניש מדעתיה בעי לגרשה לאינתתה בין אית ליה בנין מיניה ובין לית ליה בנין מינה ולית לה שעור כתובה, מי מצי אמר לה טלי גטיך וצאי וכתובתיך תהא עלי כרשו ככל הלואות דעלמא, ומה דמחייבנא ליך מן דינא יתעביד כי מצינא לאינסובי. ואיהי אמרה לא שקילנא גיטא מינך אלא אם כן יהבת לי כתובתי, אי הויא טענתה טענה ומחייבינן ליה בשאר כסות ועונה לדיליה ולא מצי מגרש לה עד דיהיב לה כתובתה. ואם תמצא לומר לא מצי מגרש לה אי אטעייה, אי נמי יהב לה גיטא על כרחה, בכי האי גוונא הוי גיטא או לא, מי אמרינן כי אמור רבנן דמצי מגרש לה על כרחה, היכא דיהב לה כתובתה, אבל למיפק בלא כתובה לא אמור רבנן, או דילמא לא שנא. וכן מאן דאשתבע על איתתיה דלא יהנה מינה בין בשם בין בס"ת ולית עמיה שעור כתובה, מי מצי אמר לה הכי, או איהי מציא למיטען עליה הכי, אם תמצא למימר דמצי למימר לה הכי, אם חזר ונתחרט על שבועתו, מי מצי מיפר לה ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב, או לא, כיון דדבר מצוה הוא מצי מיפר, כי ההוא מעשה [גיטין ל"ו ע"א] דמקרי דרדקי, או דילמא, התם נדר הכא שבועה, מאי יליף לנא מרנא. פשיטא, כל היכא דבעי לגרשה בין לקיומי מצות פריה ורביה בין שלא מצאה חן בעיניו, ובין שבקש אחרת, צריך לשלומי לה כל מאי דחזי לה, ולמיסב גיטא עם כתובתה כאחד. וכן תנן [כתובות נ"א ע"א], נשבית חייב לפדותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי וחייב לפדותה. לקתה, ואמר הרי גיטה וכתובתה תרפה עצמה, רשאי. דאלמא, הכין תורת גירושין, גיטה וכתובתה. אבל ודאי אי איהי בעיא מיניה לגרושה, בין שנתחייב להוציא וליתן כתובה ובין שבאה מחמת טענה, אי אית ליה לשלומי לה משלם, ואי לית ליה, מאי יכול למעבד, ליכא יוכלא, אלא צריך לאודועה לאשה דלא יכלינן אלא לאשבועי דלית ליה מדעם, ולסדרה עליה כדרך שמסדרין לב"ח [ב"מ קי"ד ע"א], דיליף מיכה מיכה מערכין, דכתיב ביה, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן וכו', ואי מצטביא בהכין היא ידעה וכייפינן ליה לגרשה ולאישתבועי ולסדורי, ואי לא בעיא גרושין לא בעיא. וליכא לספוקי בכל הני דשאילתון אלא היכא דקפץ ומסר לה גיטא בעל כרחה, ובהאי נמי פשיטא דגיטא הוי ומתסרא ביה לכהונה ומישתריא ביה לעלמא, ופשיטא נמי דמחייב נמי במזונותיה עד דמשלם לה כתובתה, דלא גרע מההיא אלמנה דאמרינן [כתובות צ"ח ע"א], ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אתאי לקמיה דרבינא אמר לה, לית דחייש להא דר' שמעון דאמר, לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף, דאלמא דאף על גב דלא אשתייר ליה אלא מקצת כתובה אית לה מזוני, אבל למיכפייה לאהדורה ליה לאינתו משום עונה לא אשכחינן. אלא אית לה לאינסובי לאחר, ואע"ג דמינסבא לאחר אית לה עליה מזוני עד דמשלם כתובתה מזוני ושקלה דמי מזונות, דלא גרעא מכתובתה, דתנן [כתובות ק"א ע"א], הנושא את האשה ופסקה על מנת שיזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים, ולא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה, ולא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחת, אלא האחד זנה והאחר מעלה לה דמי מזונות. ולענין מי שנשבע שלא ליהנות מאשתו ולית ליה כתובה לגרושה אז ודאי הוא בנפשו פשע, שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי לה ואפילו נשאר עני והוא לא מצטביא שלא לשלומי לה כתובתה, וכמה דלא משלם לה מחייב למיקם לה בשאר כסות ועונה. הרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצות, שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין, וכיוצא באלו, וכשבועת שוא היא זו, ואע"ג דבעידן דמשתבע אין פשוטן של דברים לעבור על המצוה, הרי באה שבועתו לידי שוא. אי בודאי הוה בדעתיה בשעתא דאישתבע דלית ליה לשלומי וכל כמה דלא משלם לה מחייב בשארה כסותה ועונתה ואשתבע אע"ג דלא עביד מאי דמחייב, הרי זו ודאי מעיקרא שבועת שוא שחייב על זדונה מלקות ומלקינן ליה ושרי לאוכולה ולאשקוייה ולמיקם בעונתה ולא צריך התרת חכם, אבל אי לא הויין אלין מיליא בדעתיה בעידן שבועתו, אלא כסבור היה שיכול לעמוד בשבועתו, ולבסוף איגלי ליה דלא יכול למיקם, או דחשיב דאית ליה שעור כתובה, וכד חפיש במיליה לא אשכח, או דחשב שיכול לגרשה ותיהוי כתובתה עליו כהלואת חוב, ולבסוף איגלי מילתא דלית ליה מן דינא למעבד הכי, או אפילו אחרינא כיוצא באלו, לאו שבועת שוא היא, ולית עליה מלקות, אלא לשבועת שגגות דמיא, ומתניתין בהדיא תנן [נדרים ס"ה ע"ב], פותחין לאדם בכתובת אשתו, ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והייתה כתובתה ד' מאות זוז ובא מעשה לפני ר' עקיבא וכו'. ולענין מאי דאמריתו התם נדר הכא שבועה, הא תנן [נדרים כ"ה ע"ב, שבועות כ"ח ע"ב] נמי כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות, ואע"ג דדמיא להא דאמור רבנן שאכלתי ולא אכלתי, הכי נמי התירו חכמים לענין בטוי שאוכל ולא אוכל, והאי נשבע צריך לחכם ומתיר לו. ואע"ג דמן כמה דורות סליקו להו רבנן התרת חכם לשבועה, מלתא דמצוה שאני, דלאו דבר הרשות הוא, ולא מצי לקיומי שבועתו, ולא מונעין רבנן התרתה, ואמרינן [נדרים כ"ב ע"א], אמר רבא אמר רב נחמן, הלכה נזקקין לאלהי ישראל. ומאי דאמריתו שמתיר על ידי חכם שבעירו או זקן חשוב, הלכתא, או חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון בעי שלשה, וכי היכי אמור רבנן [נדרים ע"ח ע"א] לעניין מה דכתיב בפרשת נדרים [במדבר ל'] "זה הדבר" וילפינן משחוטי חוץ דכתיב ביה [ויקרא י"ז] אהרן ובניו וכל ישראל, למאי הלכתא, אמר רב ששת להכשיר שלש הדיוטות בהתרת נדרים, והא ראשי המטות כתיב, אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן, ביחיד מומחה, והנך שלשה הדיוטות דאמרינן מיבעי דהוו גמירי, אע"ג דהוו מומחין, ולמיתב ולהתעטף בישיבת בית דין. עד כאן נוסח התשובה.
